בוקר אפלולי

 היא ידעה שזה חלום, פתאום היא הייתה שוב בבית ההורים שלה מוגנת. היא חשה את חום השמש על פניה, תיק בית הספר חיכה לה בנאמנות ונדמה היה שהכל יימשך לנצח. זה היה עוד יום בבית הספר היא כבר הייתה מוכנה להערות העוקצניות, היא כבר בנתה לעצמה מעין חומת מגן. הם הרי אף פעם לא יבינו. ולצערה הם באמת לא הבינו. האחות שוב זימנה אותה לשקילה היומית. אותו טקס מאוס שהעיב על חייה. האחות עמדה לומר דבר מה ואז, אז היא התעוררה מהחלום היישר למציאות, לשמש אפורה והבינה שלא ישקלו אותה כאן. כאן קיבלו אותה איך שהיא במקום הזה.

היא התמתחה קלות והתהפכה מעט במיטה, היום יהיה יום יום חדש ובאי צריכים אותה היא הרי חלק מהחבורה. 

מוסא קם אף הוא בבוקר אותו היום למשימות הרגילות, הרי צריך לטפל בירקות ובפירות. אליה כבר הבטיחה שתצוד מעט היום הוא דמיין בעיני רוחו את הארוחה הטעימה, את הריח המשכר של נזיד המתבשל לאיטו על האש.

האי היה ביתם מאז... מאז שהם הגיעו לשם.

*****

מגיפה מסתורית פרצה וסובבה את העולם שהיה מורגל בתרבות צריכה עשירה. כמה וכמה גלים של נגיף מתוחכם שינו את האנושות. בתחילה חשבו שהחיסון ניצח אך האקלים החל להשתנות ויחד עם שינויי האקלים בעלי חיים חשובים יותר נעלמו לבלי שוב וניתן היה למצוא אותם בעיתונים ישנים או באינטרנט. לא נשמע כמעט זמזום הדבורים, ציפורים רבות נעלמו אף הן. דובי הקוטב גוועו ברעב. העולם עבר לשלב חדש. הסערות היו חזקות יותר, שיטפונות היו מחזה נפוץ. פני הים עלו ומקומות רבים שקעו אל מתחת לפני הים.

בני האדם היכו על חטא.

וכך קם המשטר הנוקשה, המחסור במוצרי צריכה הכריח את האנשים להיות יצירתיים לעיתים עד כדי אכזריות. הבגדים היו קטנים יותר, זה פשוט היה זול יותר. המוצרים יוצרו במידות קטנות יותר בעיקר כיסאות, שולחנות ואפילו הדירות שהודפסו בתלת מימד. הכול היה קטן, חסכוני וזול. האנושות עברה לדיאטה השפע הצרכני נעלם כלא היה הפשטות והצניעות היו חזות הכול. זה קרה לאט אך תפס תאוצה בעיקר בעזרת הרשתות החברתיות שהבינו שזוהי עת חירום. נשים וגברים רזים כיכבו על שערי העיתונים האינטרנטיים לא בשל אידאל יופי אלא כי ככה טוב יותר.

גורלם של החריגים היה האי. בחשאי הם הוטסו אליו בניסיון נואש לתת לטבע לעשות את שלו.